על התפרצויות זעם אצל ילדים ותמיכה הורית
"כשהוא מתחיל להשתולל, אני מאבדת את זה. זה משבש אותי לגמרי, אני לא מצליחה לתפקד".
דברים של מתאמנת בשיחת clearing.
אז איך אנו ההורים נשמור על עצמנו ש"לא נאבד את זה?"
ולמה זה כל כך חשוב לילד שלנו?
3 שאלות – 3 תשובות:
1. מה זאת ה"השתוללות" הזאת? למי ומתי היא קורית?
לא תמיד אנחנו רואים את הסיבה, לא תמיד אנחנו מצליחים לזהות את הרגע המדויק שלפני ההתפרצות. לילדים רבים עם קשיי קשב וריכוז ולקויות למידה קורות ההתפרצויות האלה, אבל לא רק.
שימו לב: אנחנו לא מדברים על השתוללות במהלך משחק שקצת איבד גבולות, הפוסט הזה מדבר על התפרצויות זעם! כאלו שהילד מאבד בהן שליטה על עצמו: פיזית ומילולית.
זה מזעזע לשמוע, מבהיל לראות ולצערנו לעיתים גם כואב להיות ליד...
2. ומה קורה לילד בתוך ההתפרצות?
גם עבורו זה משהו מבהיל מאד, בעיקר לילד צעיר, שההתפרצות הזו חדשה לו. הוא מאבד שליטה על גופו, על תחושותיו, הזעם מציף אותו, בגופו אצורה אנרגיה עצומה שמבקשת מוצא, וכל תנועה שלו חזקה פי כמה ממה שהתכוון אם בכלל התכוון: החל בטריקת דלתות, דרך זריקת חפצים וכלה בשאגות וצעקות.
ממש כאילו ענק ירוק התחבא בתוכו.
כלפי חוץ זה מפחיד. גם כלפי פנים.
ולפעמים, בפנים – ישנו האני חבוי, שצופה על עצמו, מבוהל מאד ופוחד מעוצמת הכוח שלו עצמו, אבל לא מצליח לשלוט עליה. תארו לעצמכם כמה זה מבהיל.
3. ואיך אנו ההורים מתנהלים מול זה?
מה לא עושים?
לא נבהלים, לא נסחפים ולא רצים אחריו.
לא! ממש לא! פוצחים בתחרות צעקות או נזיפות, בשביל להראות לו שאתם יכולים לצעוק חזק ממנו
(אגב, תוך כמה שנים כבר לא תוכלו). בכעס לא תרגיעו זעם (זה אולי ירגיע אתכם בפנים, ש"הנה הראיתי לו מי הבוס פה") ובעיקר לא תלמדו אותו את הדרך להירגע. בשלב שהילד מוצף, דיבור תוקפני ושפת ציווי לא ממש יעבדו.
מתוך כל הלאווים האלה יוצא הכן:
תהיו הכוח השקט, שלא נבהל ממה שקורה מצד אחד, ומציב את גבולות המותר מהצד השני.
1. אם אפשרי - רצוי מאד לזהות את הדקות שלפני ההתפרצות, ולהאיר את תשומת לב הילד ולהוציא אותו מהסיטואציה המעוררת:
הנה שים לב שאתה עוד רגע מתחיל להשתולל. כדאי להסיח את תשומת הלב מהעניין עצמו, עד שנרגעים, ואז לחזור ולשוחח, לחשוב יחד איך לפתור את העניין המכעיס.
2. אם לא תפסנו בזמן: שבו לידו. אם הוא לא אלים אפשר לחבק (התאימו את עצמת החיבוק לרמת הרגישות התחושתית שלו). ואז – תתחילו אתם בנשימות עמוקות, איטיות ורגועות.
לאט לאט גם הוא יתחיל לנשום ככה (ב- nlp קוראים לזה ראפור).
מומלץ גם לנוע יחד איתו בתנועות קלות מונוטוניות, שישחררו בעדינות את האנרגיה שהצטברה ומחפשת להתפרץ. אפשר אפילו לזמזם שיר שקט.
המטרה: קודם כל להרגיע. ותך כדי כך: להראות לו שאתם פה לצידו תומכים ושומרים עליו. אתם הגבולות שלו. המטרה היא שיחזיר שליטה לעצמו.
אם הילד נעשה אלים או משתולל פיזית: אז בהחלטיות רגועה וללא כעס: צאו יחד איתו לבית, או לחדר אחר. אם יש גינה – הורו לו לבעוט בכדור. אם יש טרמפולינה – עוד יותר טוב. תהיו איתו כמה דקות, תראו שהוא נכנס לפעילות והזמינו אותו לחזור הביתה כשיירגע כדי שאפשר יהיה לטפל בבעיה.
ושוב: את כל הדברים האלה – לעשות ולומר בשקט ובהחלטיות. לא לבקש, לא להציע, לא שאול, לא לצעוק, לא להשתולל איתו (כן, אני יודעת, קל להגיד...)
בדרך הזו הרווחתם 2 דברים: הצבתם גבול: בבית לא משתוללים ולא הורסים.
ובמקביל – הצבתם לפניו מודלינג של רוגע ושל גבולות ואסטרטגיה להשגת שליטה עצמית.
באימון תהליכי המאמן יעבוד עם הילד על זיהוי הרגעים שלפני וילמד אותו כלים: מה ואיך לעשות ואיך כדי להימנע מלהגיע למצב של התפרצות.
בבלוג הבא:
"הורות זורמת" או "הורות מובילה"?
עוד נקודת מבט על החשיבות והיתרונות של הענקת גבולות לילד.