חופש ותקשורת משפחתית

הבלוג הזה מתחיל משיחת טלפון.

"חגית אני צריכה עזרה"

האמת היא שזה משפט שאני ממש אוהבת. זה משפט שאומרים אנשים שמזהים בעיה בחייהם, והם מוכנים לפעול כדי לפתור אותה. על הקו הייתה אמא למתבגר (מתאמן שלי):

"החופש רק התחיל, וכבר אנחנו כל הזמן רבים. הוא .... וגם ..... אי אפשר להמשיך ככה".

בשיחת אימון עם המתבגר נשמע תרחיש שונה לגמרי (כמה לא מפתיע). התחושה העיקרית שלו: באמת לא מבין למה כל הזמן כועסים עליו. הוא אפילו לא רצה שניפגש יחד, כי "שוב פעם אמא תתחיל לכעוס עלי ואין לי כוח לחפירות האלה")

אחרי ברור וחשיבה משותפת, סיכמנו על מפגש אימון אמא ובן.

הרקע

עימותים, ריבים, כעסים שהולכים ותופחים. תהליך של נתק בין המתבגר לאביו והכל התחיל ממש לא מזמן – במהלך החופשה.

מטרת השיחה

יצירת מרחב פתוח של שיחה שתייצר הבנה, ואמפתיה עם הצד השני (ראפור בn.l.p.) ובסיומה – הסכם משותף על תקשורת גבולות ואחריות.

הקסם שמתרחש בשיחה כזו הוא לא מהסוג שיגרום לילד להתחיל לתקתק משימות. ולהיות "השלוחה של אמא" או לאמא להפסיק לדרוש השתתפות במטלות הבית. הקסם טמון ביצירת ערוץ תקשורת חדש מדויק ואפקטיבי בין בני המשפחה.

איך עושים את זה? שלב אחרי שלב:

א. מונולוג של הילד

כאן תפקיד שלי כמאמנת לדובב את הילד, לאפשר לו להציג את נקודת המבט שלו, וגם לנמק אותה, להציג איך הוא מפרש את הכעס כלפיו. חשוב להבין שלעיתים קרובות הילד מפרש את הכעס כלפיו כאילו הופיע יש מאין, ללא סיבה "סתם אמא הגיעה עצבנית מהעבודה". הסבר של הילד: "העברתי את הפח כדי שיהיה יותר קל לנקות" או: "ישבנו בערב, ואחר כך סידרנו וניקינו, רק חבר שכח את המצית שלו" נשמעים לאמא הרבה יותר טוב מאשר התחושה שהוא עושה בלאגן, לוקח ולא מחזיר דברים למקום.

ב. מונולוג של האמא

כאן התפקיד שלי היה לשקף את הראיה ההיקפית שיש לאמא, האחריות לניקיון ולתברואה, או כמה זה מתסכל לאמא שצריכה לבקש דבר מה 5-6 פעמים, ונענית ב-רק רגע, תכף וכו'. שיקוף כזה יכול להמחיש לילד הרבה יותר טוב למה את הפח מפנים מיד ולא עוד 3-4 שעות או יומיים או כמה זה מתסכל לאמא לעבוד בלהיות המזכירה של הילד...

ג. השלב שבו שמים את הציפיות – על כריות

כמה היינו רוצים שהילד יראה את מה שאנחנו רואים. כמה נפלא יכול היה להיות אם הילד היה לומד מהטעויות ומההצלחות שלנו? שהילד שלנו יהיה המשך ישיר של התודעה ההבנה והבגרות שלנו. אבל זה לא עובד ככה. וכמה שאנחנו ההורים נבין את זה יותר מהר – ככה יהיה לכולנו קל יותר.

כמאמנת יכולתי להקל על זה כשהסברתי לאמא שהיא מודלינג משמעותי ונהדר היום, אבל היא תראה את הפירות כשבנה יגיע לשלב המקביל בחייו: כשיהיה אחראי על בית משלו, כשיהיה אחראי על משפחה.

ד. ועכשיו? תאום ציפיות, החלטות והסכם

1. אם לא מצפים ממישהו שיעשה משהו – מבינים שנכון יותר לבקש בצורה ברורה, מדויקת ומפורטת, אפשר אפילו לרשום ולתאם עד מתי הדברים צריכים להיעשות. לוודא שהוא יודע איך לעשות את המשימה, ולשאול אם צריך עזרה

(חשוב מאד לתאם שיתוף פעולה בין האחים לביצוע של משימות משותפות).

2. לא להגזים בדרישות. זו החופשה של הילד שלכם. אפשרו לו זמן בהייה, זמן בילוי חסר דאגות ונטול מחשבות מטרידות מהסוג "מה עוד עלי לעשות" (הרי גם אתם מתגעגעים לתקופה של "שיכחה" וחוסר דאגה).

3. חשוב מאד: שתפו את הילד במשימות מתגמלות יותר מאשר ניקוי/ פינוי.

משימות מתגמלות הן משימות שיש בהן בילוי משותף ו/או יצירה של משהו יש מאין:

בישול למשל, משחק עם אח או אחיין צעיר, בנייה או תיקון של משהו בבית.

4. תמיד תמיד: תשבחות, מילות הערכה, חיזוקים אמיתיים על העשייה שעשה.

5. לסיום: נדרש גם הצד השני של המטבע. אם הילד לא עושה כפי שנקבע? למרות התיאום, וההכנה הספציפית. הוא שוכח, מעדיף לדחות, או סתם נכנס ללופ של "אחר כך / מחר כך"? כאן מתאים לנקוב בגישה של תוצאה תואמת והגיונית לאי העשייה.

אם הילד לא פינה את הפחים – הוא לא יוכל להזמין חברים לאותו ערב.

אם לא ניקה את הבריכה – הוא לא יוכל לשחות בה בשבוע הקרוב (עד הניקיון הבא), וכן הלאה. הגיוני, תואם ופרופורציוני.

ההסכם שחתמנו במפגש הזה היה כמובן רק תחילת התהליך. חלק משמעותי נוסף בתהליך האימון הוא כמובן לתכנן יחד את זמן החופשה: את הבילויים, את המשימות הלימודיות, התרומה לבית ולמשפחה וגם – עבודה, והגשמת מטרות האימון של המתאמן.

אם אתם מכירים מישהו שיכול להיתרם מהסיפור הזה - מוזמנים לשתף או לתייג אותו.

אם אתם חושבים שאתם יכולים להיתרם ממפגש משפחתי כזה - מוזמנים ליצור קשר

בכל מקרה מוזמנים לשאול, להתייחס או להגיב (בבקשה לא בעניין העישון, זה לא הנושא כאן)