פרולוג

רודוס, אוקטובר 1998.

טיפות של גשם ראשון הבריחו אותנו משפת הבריכה אל המרפסת המקורה. ישבנו סביב השולחן. אחי, אחיותי, בני הזוג. הקטנים שיחקו בבריכה התינוקות נימנמו בעגלות (היום שלושתם בשרות צבאי).

אמא התחילה לספר. מעט מאד אנשים יכולים להתחרות ביכולת הסיפורית של אימי. כשהיא מספרת הסיפורים הופכים לסרט מול עינייך. כך בשעת צהרים שקטה היא החלה לגולל באוזנינו את קורות חייה: ילדות חסרת דאגות ומאורעות מלחמה, כאבים ומצוקה רגשית וגם קשיים של מחסור פיזי. כל אלו סופרו ונחשפו לאוויר לראשונה. אחר כך אבא סיפר: בסגנון דיווחי, ובקיצור צבאי נמרץ כהרגלו משנים.

עבורנו, ילדיהם, זו הייתה חוויה מכוננת. היכרות עם עולם ועם חיים שלא הכרנו ואף פעם לא היה זמן לדבר עליהם. למדנו להכיר את הילדה והילד שייהפכו להיות הורינו. נדמה לי שלהורי, ובעיקר לאימי זו הייתה חשיפה ראשונה של זכרונות שנעטפו היטב והוטמנו עמוק והרחק מהתודעה.

במשך השנים אחר כך, עלה הצורך להנציח את הסיפור, ותמיד זה נדחה מקוצר זמן או מקשיי התבטאות. ובינתיים גדלו הילדים שלנו (נכדיהם), והגיע זמנם לכתוב עבודת שורשים. שוב עלה הצורך והרצון להעלות על הכתב את סיפורם, ושוב הדבר נדחה. ואולי דינו של הסיפור הזה היה לא להיכתב כלל, אלמלא שנת שבתון שהגיעה כאשר הגיעה הבשלות לכתיבה.

מסיבות שונות ביקשתי מהורי לכתוב כל מה שעולה בזיכרונם. הדברים הכתובים בשפתם הם הקלו עלי לבחור בשפת הכתיבה וסגנון סיפור. הקטעים הכתובים שלהם אפשרו לי להתחיל את הכתיבה, ולכן גם בחרתי לכתוב בלשונם ובקולם. אותה יכולת מופלאה של אימי להחיות בתודעת המאזין את מה שהיא מספרת אפשרה לי לכתוב קטעים כמו "יום כביסה" או "על הגגות", ואחרים המשובצים בתוך הסיפור.

היום, 20 שנה אחרי, וכ- 10 שנים מאז הכתיבה, בשל הזמן להוציא לאור קטעים מהספר. סיפור ראשון בשבוע הבא. אשמח אם תקראו, אשמח לשיתופים.

*כל הזכויות שמורות לי ולמשפחתי, אין לעשות כל שימוש בסיפורים או בחלקים מהם, ללא אישור מפורש מהכותבת.