© 2015 Hagit Klaiman Tsofan

052-2517992

  • Facebook - Black Circle
פוסטים אחרונים

November 3, 2017

Please reload

ארכיון
Please reload

אמהות ובנות - סיפור על תקשורת מקרבת

 

ר. גדלה בסביבה אוהבת וחמה. הורים אוהבים, שמספקים לה בית חם תומך אוהב ו...שיפוטי.

לאורך השנים וריבוי הביקורת והציפיות שתלו בה הוריה,  היא למדה לסגור דברים בפנים.

ר.  אוהבת את הוריה ואת המשפחה, נענית ומשתתפת באירועים משפחתיים ובחוויות אחרות, אבל כל הזמן היא גם עומדת על המשמר.

כיום ר. אחרי שרות צבאי, עובדת בעבודה זמנית ועוד לא ממש גיבשה תכניות לעתיד. היא די "תקועה" בחייה.

 

הוריה אוהבים אותה. הם רוצים בטובתה ורוצים לעזור לה להתגבר על החששות והחסמים מהעתיד ומכל מה שמטריד אותה. הם באמת רוצים להיות שותפים למה שעובר עליה אבל "לא מורשים"  לייעץ, מנועים מלהציע עזרה או אפילו להפנות למישהו מקצועי.  הוריה לא בני שיח להתלבטויות לכאבים ולחששות.

כל אמירה מצדם נתקלת  ב"אל תתערבו", עיקום אף או יותר גרוע: "אתם חושבים שאני לא מסוגלת, שאני טיפשה.."  אמירות שאחריהן פורץ ריב. ר. מגיבה בסירוב טוטאלי לכל רעיון וכיוון.

התוצאה היא שר. לא מתקדמת בחייה. לא מסתכלת על העתיד ולא או מתכננת.

בתקופה שאמורה להיות הכי מלהיבה עבורה "תחילת חייה העצמאיים" ר. עומדת במקום.

 

אמא של ר. הגיעה אלי להתייעץ. היא רוצה לפרוץ את המחסומים שבתה הקימה סביב עצמה:

"אנחנו בית חם, אוהב, היא חלק מהמשפחה, מחייכת, כמו כל בת משפחה. אבל זה לא זה. חסרה תקשורת אמיתית וגלויה, על פני השטח הכל מצוין, אבל כשמדובר בעניין משמעותי, חשוב, אולי אפילו טעון, המחסום הוא בלתי חדיר, ותמיד יש ויכוח ואפילו קשה.

איך אפשר לפרוץ את המחסומים והבריקדות שר. הקימה סביבה? זה בכלל אפשרי?

 

חשבנו יחד, מה העלה את המחסומים?

זה היה די ברור: השיפוטיות והביקורת המרובה לאורך השנים יצרה מגננות, שצמחו להיות מחסומים.

מובן ומוכר.

אז איך בכל זאת? בהדרגה, באהבה ובהרבה סבלנות.

אחד הכלים הכי מתאימים להתחיל שיח מקרב כזה הוא "מסר אני".

 

אמא מזמינה את י. לקפה. התגובה האוטומטית הייתה: "למה? מה קרה?"

אבל הסכימה.

אמא של ר. פותחת ומספרת לה על הפגישה איתי, ומייד מתרוממות ההגנות: "ידעתי שיש משהו.. שלא סתם סחבת אותי"  

אבל אמא לא מוותרת, לא נכנסת לויכוח, לא נגררת להתנצחות. היא מבקשת מר. לאפשר לה לסיים את הסיפור, וממשיכה.

 

אמא מספרת  לר. איך היא מרגישה:  

שקשה לה ההסתגרות של ר., כואבת לה העובדה שהיא לא מתקדמת, לא רוקמת תכניות לעתיד,

והכי קשה לה עם חוסר התקשורת בניהן. "אני יודעת שלאורך השנים הייתי מאד שיפוטית כלפיך. וכנראה שזה מה שגרם לך להסתגר, לא להעזר בי".

אני רוצה לשנות את זה. מהיום את צריכה לדעת שכל מה שתחליטי ותעשי זה בסדר מבחינתי. מעכשיו אני עושה כל מאמץ להפסיק להעביר ביקורת, ושתדעי שאני פה בשביל להקשיב לך ולא להעביר ביקורת.

 

ר.  מקשיבה ושומעת, אפילו טיפה דומעת (ככה זה בדרך כלל כשמגיעה רכות וקבלה לסביבה ביקורתית).  

"ומה עם אבא?" היא שואלת גם הוא כל הזמן לא מרוצה ממני וכועס עלי.

"אני עכשיו מדברת רק על עצמי" עונה אמא.

עוד קצת שיחה, ומתגבשות אפילו החלטות מעשיות.

בינתיים הונמכו המחסומים. לוקח זמן לפרק בריקדות שנבנו במאמץ לאורך שנים.

ר. מתנסה בצעדים איטיים של השבת אמון, אמא של ר, מתרגלת שפה מקבלת במקום שיפוטיות.

וככל שהן יתמידו – כנראה שגם אבא ירצה להצטרף לשינוי הזה.

 

"יותר קשה לפרק אטום מלשנות הרגלים" אמר איינשטין.

צודק. השלב הבא של ר. ואמה הוא שלב של עבודה קשה. וזה גם שלב שבו מגייסים את כל השותפים מסביב לסייע בשינוי.

אמא מזמינה גם את ר. לעזור לה בתהליך השינוי (חלק חשוב בפתיחות שצומחת בניהן). לגייס גם את ר. לתהליך:  לייצר דיאלוג פתוח של התייעצות, גילוי לב, וגם תשומת לב הדדית למילות ביקורת שעלולות "להשתחרר לאוויר".

אימון לתקשורת הורים ובני נוער.

לפעמים מספיק רק מפגש אחד, אבל אין כמוהו מספק משמעות ומשיב צלילות שקט ורוגע הביתה.

 

רוצים לשאול? רוצים להתייעץ?

מוזמנים לכתוב לי כאן למטה, או להתקשר

 

 

 

Please reload